יד אחת

מ"ישראלי" (1 במרץ 2007):

את המיתוס של "טוב למות בעד ארצנו" כבר הרגו מספיק פעמים. כל שנה לקראת י"א באדר, יום הקרב בתל-חי, חוקרים מדופלמים ועיתונאים נחשבים טוענים מחדש שיוסף טרומפלדור לפני מותו כנראה לא התפנה למלאכת הקודש של קופי-רייטינג והסתפק במקום באיזו קללה ברוסית. אבל זה באמת לא משנה. אמר או לא אמר, על הססמה הזאת, שמהווה סמל כבר כמעט מאה, התחנכו דורות של ישראלים.

שתי בעיות עם המוטו הזה. האחת היא ברישא "טוב למות". זה אולי ערך ציוני, אבל לא ממש ערך יהודי. הקרבה עבור המולדת ובכלל עבור הזולת עד כדי סיכון החיים עלולה לצערנו להיות הכרח, ובמציאות החיים בישראל פרקטיקה של ממש, אבל מכאן ועד לספר בשבחי המוות המרחק עוד גדול. להבדיל, הרי תמיד אנו מזדעזעים מצילומי ווידאו של טרוריסטים שלפני פיגוע ההתאבדות מספרים את הגרסה שלהם ל"טוב למות". הזעזוע שלנו הוא לא רק מפני האופן הנורא בו הם בוחרים למות ולהמית, אלא גם מפני שהם ששים אליי מוות.

אבל יכול להיות שאני סתם קטנוני ולא מצליח לקלוט את ההומור הטרומפלדורי הדק. הרי השאלה הגדולה באמת היא דווקא לגבי הסיפא: מה צריך לעשות היום "בעד ארצנו". התשובות כבר לא כל כך פשוטות היום ויתכן שההארה של הגיבור מתל-חי לא תופסת. לא שחלילה המולדת אינה יקרה בעיניי, שלא כדאי להקריב עבורה. נהפוך הוא. דווקא מכוון שישראל כה חשובה לי אני תוהה מה טרומפלדור היה עושה היום בעד ארצנו ומה הוא היה מקריב למענה. אם הוא היה חבר כנסת, יכול להיות שהיה מוכן אפילו להקריב את אמינותו האישית ואת יושרו הציבורי למען הציבור. ואולי היה אפילו מוכן לשקר לגבי תאריו האקדמיים כדי לקדם את הטוב הכללי.

ובכלל, אולי "טוב למות בעד ארצנו" אבל בינינו, טרומפלדור לא באמת אמר מי צריך למות.

יואב סיון

פארק השרון

מ"ישראלי" (21 בפברואר 2007):

אתמול נתבשרנו כי מזכיר הממשלה והשר להגנת הסביבה פנו לחברת פארק איילון בבקשה לקרוא את הפארק המיועד לקום במרכז גוש דן על שמו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, השוכב מונשם מרחק קילומטרים ספורים משם בבית החולים שיבא. כמובן, כולם מיהרו לתמוך ברעיון. המשפחה הביעה את תמיכתה ואף נודע שראש הממשלה מסייע ברקע. אפשר להאמין שאף שעוד יש אוויר בריאותיו של ראש הממשלה לשעבר, גוש דן יזכה בקרוב לריאה ירוקה על שמו של המונשם המפורסם ביותר בארץ.

הנימוקים התומכים באקט ההנצחה מציינים את אהבתו של שרון לאדמת הארץ. עבודת האדמה היא אחד משני התלמים בהם שרון הלך כל חייו (השני, למתעניינים, הוא בטחון ישראל), ציינו הפונים.

מצער שהשר להגנת הסביבה, גדעון עזרא, שוכח שאם אריאל שרון מזוהה עם איכות הסביבה בישראל הרי זה לא לחיוב. במגוון התפקידים ששרון שימש בהם כשר התשתיות, הבינוי והשיכון ובעוד כמה משרדים הוא דווקא הלביש את ישראל שלמת בטון ומלט ולא דאג לכסותה הטבעית. אף כשר חקלאות הוא דאג לאינטרסים הצרים של החקלאים על חשבון משאבי המים והקרקע של ארץ חמדת. אך בעיקר שרון פגע באיכות הסביבה בשטחים (ולמען ההגינות, גם בכמה מדינות שכנות). ההתנחלויות שאריאל שרון הוא מהאחראים העיקריים להקמתן הן דוגמה ומופת לא רק לחוסר תבונה מדינית ולערכים מוסרים קלוקלים אלא גם לטעם אסתטי גרוע במיוחד: בתים עטורים בגגות רעפים שמתאימים אולי לנוף אירופי אך בוודאי לא להרי השומרון וכבישים שמגלחים את ההרים.

אף אם אין זה הולם לקרוא לפנינה של איכות הסביבה על שם שרון (וכידוע, השם פארק השרון כבר תפוס), אז חובה עלינו, מוקירי זכרו ומכבדי פועלו למצוא דרכים ראויות אחרות להנציח את האיש. אני מציע לקרוא למלחמת לבנון (הראשונה) "מלחמת שרון" והמהדרין אף יקראו למלחמת לבנון השניה "מלחמת שרון השניה", אם כי אפשר להמתין עד שוועדת החקירה תכריז על תרומתו של שרון לחוסר המוכנות של צה"ל. את תרומתו הירוקה של שרון אפשר להנציח בכך שנכריז על הקו הירוק כ"קו שרון" שכן שלא היה איש שתרם בעשורים האחרונים יותר ממנו למחיקתו ולהרחקת הסכם שלום בין ישראל לשכניה.

אבל אולי כדאי בכל זאת להסתפק בפארק השרון. שרון בוודאי היה מתגלגל מצחוק מהרעיון, וכך לפחות ננציח לדורות הבאים את חוש ההומור המשובח שלו.

הוא קוסם!

מ"ישראלי" (29 בינואר 2007):

מעולם לא הבנתי את ההגיון האורי-גלרי בכיפוף כפיות. יש מספיק דברים שבורים בעולם שצריך לתקן אז למה לקחת כפיות שלא חטאו ולא עשו רע לאיש מימיהן ולהפוך אותן לנכות. אבל אני כנראה במיעוט, כפי שתעיד ההצלחה של טקס הכתרת יורש העצר לשושלת גלר המפוארת.

למזלנו, הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת לכל אחד לנסות להתמודד על התואר הנחשק של קוסם העל, ונותנת לכל מי שמכשיר טלפון נייד בכיסו הזדמנות להשפיע על דור העתיד של הקוסמות הישראלית. אפילו מקימים אופרציה מרשימה כדי לבחור במכופף הכפיות הבא, הכוללת צוות שופטים ישראלי ובינלאומי, מוקדי שידור בכל העולם (אפילו באסטוניה מתעניינים בקוסמות העברית), וכמובן הודעות ה- SMSשל כל בית ישראל. אבל מופע האיתנים של בחירת היורש האולטימטיבי לאורי גלר נועד בסופו של דבר להעביר את המסר שאף אם בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, יורש אמיתי לגדול מכופפי הכפיות מאז המצאת הסכו"ם לא יהיה. הולך ופוחת הדור, מכופף כפיות בסדר גודל של גלר לא יקום עוד.

כשברך את המשתתפים אמר להם האורי-גלר "לשלושתכם יש משהו מאורי גלר": האחד ניחן במנהיגות, השני במיסטיקה, השלישי בכריזמה. למרבה הצער לאיש מהם אין המרכיב הסודי, הכוחות על טבעיים, שאורי גלר טוען שניחן בהם. ההכרזה הזאת היתה עילה מוצדקת עבור אגודת הקוסמים הישראלית לכנס את חבריה ולהתנער מהתוכנית.

בלי לגרוע מחשיבות השואו של גלר, מופע אחיזת העיניים המרכזי של השבוע החולף היה דווקא בירושלים במשכן הנשיא. במשך ארבעים דקות בשידור ישיר בטלוויזיה ניסה משה קצב לעשות את הבלתי-אפשרי ולשכנע את כל העולם בחפותו. הרייטינג היה מצוין, האמביציה מרשימה. אם הוא היה מצליח הוא היה יכול להיות זכאי לתואר הגלר הבא. כנראה הבעיה היא שנשיא המדינה, להבדיל משלושת הקוסמים הצעירים שעלו לגמר, לא ניחן במנהיגות, במסטיקה או בכריזמה. נותר להמתין ולראות האם לקצב יש כוחות על טבעיים כדי לשקם את מעמדו הציבורי ואת כבוד משרת הנשיא.

אבל כמו שלתכנית הטלוויזיה המצליחה של גלר יהיה המשך בשנה הבאה, שיהיה לא פחות מרשים’ יומרני ורב פעלולים מהמופע הנוכחי, כך ברור כבר עתה מה הולך להיות מופע הקסמים הבא סביב מוסד הנשיאות. רב קסם שמעון פרס מכין את שואו המאה. הוא יוצא במופע מרהיב כדי לעשות את את מה שאיש לא מאמין שבגדר האפשר - לנצח בבחירות לנשיאות.

לו הייתי רוטשילד

מ"ישראלי" (15 בינואר 2007)

כל כך קל עבורי לומר במי אני מקנא השבוע. לא כל כך קל בעצם: אני לא יודע את שמו או את פרטיו האישים. כל האינפורמציה שיש לי היא שמושא הערצתי גר בפתח תקווה ושהוא זכה ב- 53 מליון שקל בטוטו. למען הסר ספק, הסיבה לקנאתי היא לא מקום מגוריו באם המושבות כי אם סכום הזכיה הגדול ביותר בתולדות ישראל. 53 מליון שקל. אם אפילו כשממירים את זה לדולרים וליורו זה נשמע הרבה, כנראה שבאמת אפשר להסתדר עם הסכום הזה.

עליי להודות, גם את ההבדל בין לוטו לטוטו אני לא ממש יודע (משהו עם כדורגל?), וכשהייתי בלאס ווגאס לא הימרתי

אף לא בניקל. כנראה שאת ההון האישי שלי אצטרך לבנות לאט לאט בשיטות חלופיות. אבל את המשמעות של המספר 53 מליון אני מבין היטב.

בסכום הזה הייתי יכול לסגור את האוברדרפט בבנק (שלי ושל כל חבריי), לשלם שכר לימוד לאוניברסיטה בשביל לגמור סופסוף את התואר וגם לשדרג את אופניי לדגם משופר. ואם הייתי רוצה להתפרע אוכל לעבור לדירה של ארבעה חדרים במרכז ת"א עם חניה צמודה (לאופניים).

אבל עדיין ישאר כסף לעשות דברים יותר מלהיבים: למשל, להיות ארקדי גדייאמק לרגע ולארגן מסיבות פאר עם ביבי נתניהו, הרי רק ההזמנות מעור התנין יחסלו חלק לא מבוטל מהכסף. או אולי להיות שרי אריסון להרף עין ולקנות בנק במבצע. יש רק בעיה אחת עם הרעיונות האלה: אני עוד עלול להרוויח מהם. מסיבות הראווה החדשות שלי עוד עלולות לסדר לי חסינות בישראל ופנסיה מהכנסת, והבנק שאני מתכנן לקנות, אף על פי שאני סוגר את האוברדרפט שלי מייד, הוא עוד ימשיך להרוויח. ואז במקום להיות תקוע עם 53 מליון שקל, תוך שנתיים יהיו לי, 153 מליון, שאין לי מושג איך לבזבז. ומה אעשה אז? כמה כבר אפשר לשפר את האופניים שלי? או את הדירה?

כסף זה בטח לא דבר רע. לפחות ככה גידלו אותי. אבל בסופו של דבר יש גבול לכמה אפשר להגדיל את המסך של הטלוויזיה ואיכות הפורצלן של השירותים גם היא לא ניתנת לשיפור אינסופי. אמנם לא הייתי מתנגד לקבל 53 מליון שקל, אבל גם הסכום הזה לא יוציא אותי מהמיטה עם השפעת ממנה אני סובל עכשיו.

נתיבי אוויר חול

מ"ישראלי" (13 דצמבר 2006)

עוד לפני שהציבור החרדי הכריז על החרם על אל על נמנעתי מלנסוע בחברת התעופה הישראלית. אם אני יכול להגיע לפרנקפורט עם חברות אחרות בלי שנסיעתי תהיה הצהרה פוליטית, בלי שאהיה נדרש להרגיש סנטימנטים מיוחדים מהעברית המתנגנת בפיהם של צוות הדיילים המסור, אז מה טוב.

הכרזת החרם הזאת מבהירה לי למה בדיוק מדוע אני מעדיף לראות את הסרט הכאילו משעשע ולהתאמץ לחתוך את החביתה כאשר הדיילים מדברים אליי דווקא בגרמנית. שכן, בסופו של דבר קשה לחשוב על חרם יותר ילדותי מהנסיון הנוכחי של ציבור חרדי להסב את כוחו הצרכני להשגים פוליטיים.

זהו חרם ילדותי שכן הציבור החרדי בוודאי אינו נמנע בהמוניו מלנסוע בחברות זרות, שמחללות שבת כמעשה שגרה. עובדה היא שאלה שמחרימים את אל על לא נמנעים בשל כך מלטוס לחו"ל. הם פשוט טסים בחברות אחרות, משוקצות לא פחות. לא אחת נאלצתי להמתין לא מעט בלופטהנזה ודומותיה עד שמנת האוכל הגיעה אליי וזה מכוון שחצי מנוסעי המטוס קיבלו מנות "גלאט כושר" לפניי. ההמתנה למזון הפיגולים שלי דווקא משמחת אותי מפני שהיא מוכיחה לי שבדברים עקרונים כמו מזון כשר צריך ואפשר למצוא פתרונות שמקובלים על כל הצדדים.

מ"ישראלי" (13 בדצמבר 2006)

אבל אם חברות זרות למהדרין, שמקפידות לטוס בשבת מנוחה, הן טובות מספיק לקהל הקודש, למה דין שונה לאל על? רק מפני שהקברניט יודע לפרט את מזג האוויר בנמל היעד בשפתו של דוד המלך?

המקשים ישיבו לי שאל על היא חברה ישראלית, חברה לאומית, אור לגויים. לאחר אלפיים שנות גלות כיצד יכול המוביל הלאומי של המדינה הלאומית שלא להתאים את לוח הטיסות למועדי ישראל? אולי. על החשיבות שאנשים מקנים לסמלים קשה להתווכח.

הפתרון מבחינתי נמצא דווקא בידיהם של שר האוצר ושר התיירות. יאמצו השניים במהרה מדיניות של "שמיים פתוחים" כמקובל במתוקנות במדינות העולם. הנהגת תחרות בשוק התעופה תאפשר הקמת חברת תעופה כשרה למהדרין, משהו כמו "נתיבי אוויר חול" שתטוס לחו"ל רק בימי חול, תגיש אוכל כשר למהדרין ותשדר את השיעור השבועי של הרב עובדיה יוסף במקום קומדיות אמריקניות מטופשות. אולי תחרות כזאת תוכיח שהחרדים לא כל כך ממהרים לצרוך מוצרים נבדלים משאר הציבור, ואולי – אולי – אם החברה הכשרה תציע דיל טוב במיוחד לפרנקפורט תראו גם אולי אוכל גפילטע פיש ומבקש מהדייל (חלילה לא דיילת) אם נשאר להם עותק של יתד נאמן.