מ"ישראלי" (15 בינואר 2007)
כל כך קל עבורי לומר במי אני מקנא השבוע. לא כל כך קל בעצם: אני לא יודע את שמו או את פרטיו האישים. כל האינפורמציה שיש לי היא שמושא הערצתי גר בפתח תקווה ושהוא זכה ב- 53 מליון שקל בטוטו. למען הסר ספק, הסיבה לקנאתי היא לא מקום מגוריו באם המושבות כי אם סכום הזכיה הגדול ביותר בתולדות ישראל. 53 מליון שקל. אם אפילו כשממירים את זה לדולרים וליורו זה נשמע הרבה, כנראה שבאמת אפשר להסתדר עם הסכום הזה.
עליי להודות, גם את ההבדל בין לוטו לטוטו אני לא ממש יודע (משהו עם כדורגל?), וכשהייתי בלאס ווגאס לא הימרתי
אף לא בניקל. כנראה שאת ההון האישי שלי אצטרך לבנות לאט לאט בשיטות חלופיות. אבל את המשמעות של המספר 53 מליון אני מבין היטב.
בסכום הזה הייתי יכול לסגור את האוברדרפט בבנק (שלי ושל כל חבריי), לשלם שכר לימוד לאוניברסיטה בשביל לגמור סופסוף את התואר וגם לשדרג את אופניי לדגם משופר. ואם הייתי רוצה להתפרע אוכל לעבור לדירה של ארבעה חדרים במרכז ת"א עם חניה צמודה (לאופניים).
אבל עדיין ישאר כסף לעשות דברים יותר מלהיבים: למשל, להיות ארקדי גדייאמק לרגע ולארגן מסיבות פאר עם ביבי נתניהו, הרי רק ההזמנות מעור התנין יחסלו חלק לא מבוטל מהכסף. או אולי להיות שרי אריסון להרף עין ולקנות בנק במבצע. יש רק בעיה אחת עם הרעיונות האלה: אני עוד עלול להרוויח מהם. מסיבות הראווה החדשות שלי עוד עלולות לסדר לי חסינות בישראל ופנסיה מהכנסת, והבנק שאני מתכנן לקנות, אף על פי שאני סוגר את האוברדרפט שלי מייד, הוא עוד ימשיך להרוויח. ואז במקום להיות תקוע עם 53 מליון שקל, תוך שנתיים יהיו לי, 153 מליון, שאין לי מושג איך לבזבז. ומה אעשה אז? כמה כבר אפשר לשפר את האופניים שלי? או את הדירה?
כסף זה בטח לא דבר רע. לפחות ככה גידלו אותי. אבל בסופו של דבר יש גבול לכמה אפשר להגדיל את המסך של הטלוויזיה ואיכות הפורצלן של השירותים גם היא לא ניתנת לשיפור אינסופי. אמנם לא הייתי מתנגד לקבל 53 מליון שקל, אבל גם הסכום הזה לא יוציא אותי מהמיטה עם השפעת ממנה אני סובל עכשיו.
No comments:
Post a Comment