פארק השרון

מ"ישראלי" (21 בפברואר 2007):

אתמול נתבשרנו כי מזכיר הממשלה והשר להגנת הסביבה פנו לחברת פארק איילון בבקשה לקרוא את הפארק המיועד לקום במרכז גוש דן על שמו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, השוכב מונשם מרחק קילומטרים ספורים משם בבית החולים שיבא. כמובן, כולם מיהרו לתמוך ברעיון. המשפחה הביעה את תמיכתה ואף נודע שראש הממשלה מסייע ברקע. אפשר להאמין שאף שעוד יש אוויר בריאותיו של ראש הממשלה לשעבר, גוש דן יזכה בקרוב לריאה ירוקה על שמו של המונשם המפורסם ביותר בארץ.

הנימוקים התומכים באקט ההנצחה מציינים את אהבתו של שרון לאדמת הארץ. עבודת האדמה היא אחד משני התלמים בהם שרון הלך כל חייו (השני, למתעניינים, הוא בטחון ישראל), ציינו הפונים.

מצער שהשר להגנת הסביבה, גדעון עזרא, שוכח שאם אריאל שרון מזוהה עם איכות הסביבה בישראל הרי זה לא לחיוב. במגוון התפקידים ששרון שימש בהם כשר התשתיות, הבינוי והשיכון ובעוד כמה משרדים הוא דווקא הלביש את ישראל שלמת בטון ומלט ולא דאג לכסותה הטבעית. אף כשר חקלאות הוא דאג לאינטרסים הצרים של החקלאים על חשבון משאבי המים והקרקע של ארץ חמדת. אך בעיקר שרון פגע באיכות הסביבה בשטחים (ולמען ההגינות, גם בכמה מדינות שכנות). ההתנחלויות שאריאל שרון הוא מהאחראים העיקריים להקמתן הן דוגמה ומופת לא רק לחוסר תבונה מדינית ולערכים מוסרים קלוקלים אלא גם לטעם אסתטי גרוע במיוחד: בתים עטורים בגגות רעפים שמתאימים אולי לנוף אירופי אך בוודאי לא להרי השומרון וכבישים שמגלחים את ההרים.

אף אם אין זה הולם לקרוא לפנינה של איכות הסביבה על שם שרון (וכידוע, השם פארק השרון כבר תפוס), אז חובה עלינו, מוקירי זכרו ומכבדי פועלו למצוא דרכים ראויות אחרות להנציח את האיש. אני מציע לקרוא למלחמת לבנון (הראשונה) "מלחמת שרון" והמהדרין אף יקראו למלחמת לבנון השניה "מלחמת שרון השניה", אם כי אפשר להמתין עד שוועדת החקירה תכריז על תרומתו של שרון לחוסר המוכנות של צה"ל. את תרומתו הירוקה של שרון אפשר להנציח בכך שנכריז על הקו הירוק כ"קו שרון" שכן שלא היה איש שתרם בעשורים האחרונים יותר ממנו למחיקתו ולהרחקת הסכם שלום בין ישראל לשכניה.

אבל אולי כדאי בכל זאת להסתפק בפארק השרון. שרון בוודאי היה מתגלגל מצחוק מהרעיון, וכך לפחות ננציח לדורות הבאים את חוש ההומור המשובח שלו.

הוא קוסם!

מ"ישראלי" (29 בינואר 2007):

מעולם לא הבנתי את ההגיון האורי-גלרי בכיפוף כפיות. יש מספיק דברים שבורים בעולם שצריך לתקן אז למה לקחת כפיות שלא חטאו ולא עשו רע לאיש מימיהן ולהפוך אותן לנכות. אבל אני כנראה במיעוט, כפי שתעיד ההצלחה של טקס הכתרת יורש העצר לשושלת גלר המפוארת.

למזלנו, הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת לכל אחד לנסות להתמודד על התואר הנחשק של קוסם העל, ונותנת לכל מי שמכשיר טלפון נייד בכיסו הזדמנות להשפיע על דור העתיד של הקוסמות הישראלית. אפילו מקימים אופרציה מרשימה כדי לבחור במכופף הכפיות הבא, הכוללת צוות שופטים ישראלי ובינלאומי, מוקדי שידור בכל העולם (אפילו באסטוניה מתעניינים בקוסמות העברית), וכמובן הודעות ה- SMSשל כל בית ישראל. אבל מופע האיתנים של בחירת היורש האולטימטיבי לאורי גלר נועד בסופו של דבר להעביר את המסר שאף אם בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, יורש אמיתי לגדול מכופפי הכפיות מאז המצאת הסכו"ם לא יהיה. הולך ופוחת הדור, מכופף כפיות בסדר גודל של גלר לא יקום עוד.

כשברך את המשתתפים אמר להם האורי-גלר "לשלושתכם יש משהו מאורי גלר": האחד ניחן במנהיגות, השני במיסטיקה, השלישי בכריזמה. למרבה הצער לאיש מהם אין המרכיב הסודי, הכוחות על טבעיים, שאורי גלר טוען שניחן בהם. ההכרזה הזאת היתה עילה מוצדקת עבור אגודת הקוסמים הישראלית לכנס את חבריה ולהתנער מהתוכנית.

בלי לגרוע מחשיבות השואו של גלר, מופע אחיזת העיניים המרכזי של השבוע החולף היה דווקא בירושלים במשכן הנשיא. במשך ארבעים דקות בשידור ישיר בטלוויזיה ניסה משה קצב לעשות את הבלתי-אפשרי ולשכנע את כל העולם בחפותו. הרייטינג היה מצוין, האמביציה מרשימה. אם הוא היה מצליח הוא היה יכול להיות זכאי לתואר הגלר הבא. כנראה הבעיה היא שנשיא המדינה, להבדיל משלושת הקוסמים הצעירים שעלו לגמר, לא ניחן במנהיגות, במסטיקה או בכריזמה. נותר להמתין ולראות האם לקצב יש כוחות על טבעיים כדי לשקם את מעמדו הציבורי ואת כבוד משרת הנשיא.

אבל כמו שלתכנית הטלוויזיה המצליחה של גלר יהיה המשך בשנה הבאה, שיהיה לא פחות מרשים’ יומרני ורב פעלולים מהמופע הנוכחי, כך ברור כבר עתה מה הולך להיות מופע הקסמים הבא סביב מוסד הנשיאות. רב קסם שמעון פרס מכין את שואו המאה. הוא יוצא במופע מרהיב כדי לעשות את את מה שאיש לא מאמין שבגדר האפשר - לנצח בבחירות לנשיאות.

Let's not play the 'no talk' game

With Limor Ben-Har

From the Jerusalem Post (15 Januar 2007)

Surprisingly, Syria still occupies the front pages of Israeli newspapers: Talking to Syria, not talking to Syria, making gestures or playing hardball. Prime Minister Ehud Olmert finally articulated a sentence that included he was "willing to talk if…" instead of "never, because...."

Yet the preconditions Olmert has set easily give the impression that he is not too keen on a breakthrough with Syria.

The preconditions seem reasonable enough. Syria is home to Khaled Mashal and a channel for Iranian influence in the region. The catch is that insisting on obvious Israeli goals as conditions to even start talking will ensure we end up with no process and no achievements.

Syrian President Bashar Assad has publicly been calling for peace talks with Israel with no preconditions. This shows that when Arab leaders' unconditional readiness to negotiate comes true, Israeli leaders find themselves helpless.

Israeli policymakers don't like it that Assad expects the Golan Heights as an outcome to negotiations, but Foreign Minister Tzipi Livni says she wants "to know exactly what we are going to get in the end."

Contrary to what we have been led to believe, negotiations are not the end-goal but the process leading to the big moment - the behind-the-scenes work that eventually enables that desired photo-op. And in emotionally-laden conflicts like ours it is impossible to agree on a final draft before actually negotiating it; and it is a mistake to demand to know the closing details from the outset. That is why agreements like the Geneva Accords are unique - they leave no place for circumstantial compromises.

There is, of course, a point in envisioning the endgame, and building a strategy that would get us there. Yet we should allow room for compromise, flexibility and creativity until we reach our goals. And even the goals themselves may change with time. It's unrealistic to know the exact endgame before even starting it.

CONSIDER, for example, Assad's political calculations. Even if he is frank about his peace wishes - and it's hardly self-evident he is - he will not reveal all his cards in the first round. We need a process to discover his intentions. More dramatically, even if Assad enters the game with ulterior motives, the process's political dynamics might put him on a track he did not plan.

How can the peace negotiations proceed? Imagine Israel and Syria agreeing to negotiate without preconditions. The Americans and Europeans vouch for an agreement and pour the economic wherewithal into it. Then the parties go into negotiations, presenting their demands. And then the process can advance in different paths leading to different consequences.

Hypothetical example: A smart mediator might be able to broker a deal in which Israel is willing to give back only part of the land in return for Syria blocking Iran without reaching full peace with Israel, while Syrian motivation is based on a promised improvement in the relations with the United States.

PLAUSIBLE or not, this is only one idea. Many combinations can come up once negotiations actually take place. But for negotiations to stand a chance, they need to be conducted out of the spotlight by negotiators empowered for give and take. Otherwise each side will leak to the press each time the other party agrees to back down, and the fear alone of public opinion will hinder any substantial concession.

We don't want a repeat of the Camp David 2000 scenario, where top politicians and officials met, supposedly behind close doors, while outside those doors the press was ambushing them for pieces of information.

That peace talks with Syria remain on the top of Israel's agenda, hints that prospects for a political initiative are not over yet. Americans and Europeans are not likely to apply pressure on Jerusalem to talk to Syria, so such pressure must come from people like Defense Minister Amir Peretz. It would actually help save his political neck.

Peretz's main problem - or, more accurately, ours - is that his attempts seem directed at the Israeli newspapers rather than at the leaders with whom negotiations should take place.

Agreeing to negotiate is not in itself a compromise, but merely sticking to Israel's traditional position that we are always willing to talk. Let the other party play hard to get. The real negotiations should take place bilaterally between Israelis and Syrians, and not among Israelis over Assad's true intentions.

Granted, once negotiations start, it is hard to guarantee their success. The effort put into the talks could lead to unintended consequences. But we have a responsibility to at least make the effort.

Ben-Har is a graduate student at the Gerald R. Ford School of Public Policy, the University of Michigan. Sivan is the LGBT Coordinator of Young Meretz and of the International Union of Socialist Youth. His Web site is www.yoavsivan.org.

לו הייתי רוטשילד

מ"ישראלי" (15 בינואר 2007)

כל כך קל עבורי לומר במי אני מקנא השבוע. לא כל כך קל בעצם: אני לא יודע את שמו או את פרטיו האישים. כל האינפורמציה שיש לי היא שמושא הערצתי גר בפתח תקווה ושהוא זכה ב- 53 מליון שקל בטוטו. למען הסר ספק, הסיבה לקנאתי היא לא מקום מגוריו באם המושבות כי אם סכום הזכיה הגדול ביותר בתולדות ישראל. 53 מליון שקל. אם אפילו כשממירים את זה לדולרים וליורו זה נשמע הרבה, כנראה שבאמת אפשר להסתדר עם הסכום הזה.

עליי להודות, גם את ההבדל בין לוטו לטוטו אני לא ממש יודע (משהו עם כדורגל?), וכשהייתי בלאס ווגאס לא הימרתי

אף לא בניקל. כנראה שאת ההון האישי שלי אצטרך לבנות לאט לאט בשיטות חלופיות. אבל את המשמעות של המספר 53 מליון אני מבין היטב.

בסכום הזה הייתי יכול לסגור את האוברדרפט בבנק (שלי ושל כל חבריי), לשלם שכר לימוד לאוניברסיטה בשביל לגמור סופסוף את התואר וגם לשדרג את אופניי לדגם משופר. ואם הייתי רוצה להתפרע אוכל לעבור לדירה של ארבעה חדרים במרכז ת"א עם חניה צמודה (לאופניים).

אבל עדיין ישאר כסף לעשות דברים יותר מלהיבים: למשל, להיות ארקדי גדייאמק לרגע ולארגן מסיבות פאר עם ביבי נתניהו, הרי רק ההזמנות מעור התנין יחסלו חלק לא מבוטל מהכסף. או אולי להיות שרי אריסון להרף עין ולקנות בנק במבצע. יש רק בעיה אחת עם הרעיונות האלה: אני עוד עלול להרוויח מהם. מסיבות הראווה החדשות שלי עוד עלולות לסדר לי חסינות בישראל ופנסיה מהכנסת, והבנק שאני מתכנן לקנות, אף על פי שאני סוגר את האוברדרפט שלי מייד, הוא עוד ימשיך להרוויח. ואז במקום להיות תקוע עם 53 מליון שקל, תוך שנתיים יהיו לי, 153 מליון, שאין לי מושג איך לבזבז. ומה אעשה אז? כמה כבר אפשר לשפר את האופניים שלי? או את הדירה?

כסף זה בטח לא דבר רע. לפחות ככה גידלו אותי. אבל בסופו של דבר יש גבול לכמה אפשר להגדיל את המסך של הטלוויזיה ואיכות הפורצלן של השירותים גם היא לא ניתנת לשיפור אינסופי. אמנם לא הייתי מתנגד לקבל 53 מליון שקל, אבל גם הסכום הזה לא יוציא אותי מהמיטה עם השפעת ממנה אני סובל עכשיו.

הקו הירוק תמיד

מ"הצופה" (20 בדצמבר 2006)

המהלך העקבי למחוק את הקו הירוק בא למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינאית בצד ישראל, וייתכן מאוד שהוא גם יצליח. אבל מותו של הקו הירוק עלול להיות גם מותו של הרעיון הציוני.

"כבר ב-1967 החליטה הממשלה שהקו הירוק מת", אמר יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב בדיון של ועדת החינוך של הכנסת שהתקיים אתמול. לאחר דיון סוער החליטה הוועדה להזמין את שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, להסביר בפני הוועדה את החלטתה לסמן את הקו הירוק בספרי הלימוד. למרבה הצער, הצדק עם יו"ר המפד"ל. ומאז שהממשלה החליטה שהקו הירוק מת, מה לא עשו ממשלות ישראל הבאות כדי לוודא שהפלשתינים יסבלו כהוגן – התנחלויות, מאחזים, גדר הפרדה שקורעת בבשרה של הגדה המערבית ושאר המכשירים שהכיבוש הישראלי ידע להמציא. המהלך העקבי למחוק את הקו הירוק בא למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינאית בצד ישראל, וייתכן מאוד שהוא גם יצליח. אבל מותו של הקו הירוק עלול להיות גם מותו של הרעיון הציוני. התנועה הציונית ביקשה להקים מדינה לעם היהודי. למדינה נורמלית יש גבולות ידועים וברור מי הם תושביה. כיום לישראל אין עדיין גבולות ולא ברור מי הם אזרחיה ומה הוא הלאום שלהם. כתוצאה מכך, אנו עלולים למצוא את עצמנו עוד כמה שנים כשבין הירדן לים יש מדינה אחת אותה חולקים שני לאומים. זה לא החזון הציוני.

הקו הירוק הוא קו התייחסות. גם בשמאל לא מציעים את הקו הירוק כגבול הקבע של ישראל. יו"ר מרצ, ח"כ יוסי ביילין, מבקש לקבוע תיקוני גבול משמעותיים לקו הירוק בעת משא ומתן על קו הגבול העתידי של ישראל. הקו הירוק הוא קו ההתייחסות למשא ומתן עם הפלשתינאים. הוא גם קו ההתייחסות לתכניות של התנתקות והתכנסות למיניהן.

כמובן, ההחלטה של שרת החינוך היא פוליטית. החלטות חינוכיות שלהן ממד ערכי הן החלטות פוליטיות, לטוב ולרע. במקרה הזה מדובר אמנם בהחלטה ראויה, בכיוון הנכון, אך בסופו של דבר לא מדובר בעניין משמעותי. סימון במפה לא מתרגם להשפעה פוליטית. הוא בוודאי לא משפיע על השטח.

שרת החינוך יכולה להציג את עמדתה בתקשורת בלהט משכנע והיא יכולה להיכנס לדיון מעמיק עם ועדת החינוך על מפות ועל ספרים ומובטח שהיא תזכה לכותרת נאה בעיתונים ולזמן מסך בטלוויזיה. אף שהוויכוח יישאר בסופו של יום עניין תיאורטי, אמנם עם עומק פילוסופי, אבל ללא השפעה על הגדרות ואפילו לא על הלבבות, אין מתאימה מפרופ' תמיר, הפילוסופית המוערכת מבין חברי הכנסת, לנהל ויכוח פילוסופי. אולם בישראל מדיניות לא נקבעת במסדרונות משרד החינוך אלא במשרד הבטחון. וקל לראות ששר הבטחון, ח"כ עמיר פרץ, לא מאזין לשרה הבכירה ממפלגתו, שכן רק לאחרונה התבשרנו שהוא אינו ממהר לפנות מאחזים לא חוקיים. מהבחינה הזאת השר הבכיר בעבודה הוא ממשיך דרכן הנאמן של ממשלות ישראל, שכפי שהצביע נכונה ח"כ אורלב, מנסות בשיטתיות להרוג את הקו הירוק.

הסימון של האטלסים לא ישנה את המפה הפוליטית. עוללים זכים לא ישנו את דעתם הסדורה על הפוליטיקה של המזרח התיכון, מפני שבמפה הראשונה אותה יראו מימיהם יהיה קו בין כפר סבא לקלקיליה. אגב, עם רמת לימודי הגאוגרפיה בישראל קרוב לוודאי שהתלמידים בכלל לא יגיעו לעמוד בו מסומנות המפות השנויות במחלוקת. אבל כתרגיל ביחסי ציבור – להקסים את השמאלנים ולהרגיז את הימנים – שרת החינוך הוכיחה מיומנות פוליטית שוודאי צריכה להילמד בבתי הספר.

הכותב הוא פעיל בצעירי מרצ. לתגובות: www.yoavsivan.org

נתיבי אוויר חול

מ"ישראלי" (13 דצמבר 2006)

עוד לפני שהציבור החרדי הכריז על החרם על אל על נמנעתי מלנסוע בחברת התעופה הישראלית. אם אני יכול להגיע לפרנקפורט עם חברות אחרות בלי שנסיעתי תהיה הצהרה פוליטית, בלי שאהיה נדרש להרגיש סנטימנטים מיוחדים מהעברית המתנגנת בפיהם של צוות הדיילים המסור, אז מה טוב.

הכרזת החרם הזאת מבהירה לי למה בדיוק מדוע אני מעדיף לראות את הסרט הכאילו משעשע ולהתאמץ לחתוך את החביתה כאשר הדיילים מדברים אליי דווקא בגרמנית. שכן, בסופו של דבר קשה לחשוב על חרם יותר ילדותי מהנסיון הנוכחי של ציבור חרדי להסב את כוחו הצרכני להשגים פוליטיים.

זהו חרם ילדותי שכן הציבור החרדי בוודאי אינו נמנע בהמוניו מלנסוע בחברות זרות, שמחללות שבת כמעשה שגרה. עובדה היא שאלה שמחרימים את אל על לא נמנעים בשל כך מלטוס לחו"ל. הם פשוט טסים בחברות אחרות, משוקצות לא פחות. לא אחת נאלצתי להמתין לא מעט בלופטהנזה ודומותיה עד שמנת האוכל הגיעה אליי וזה מכוון שחצי מנוסעי המטוס קיבלו מנות "גלאט כושר" לפניי. ההמתנה למזון הפיגולים שלי דווקא משמחת אותי מפני שהיא מוכיחה לי שבדברים עקרונים כמו מזון כשר צריך ואפשר למצוא פתרונות שמקובלים על כל הצדדים.

מ"ישראלי" (13 בדצמבר 2006)

אבל אם חברות זרות למהדרין, שמקפידות לטוס בשבת מנוחה, הן טובות מספיק לקהל הקודש, למה דין שונה לאל על? רק מפני שהקברניט יודע לפרט את מזג האוויר בנמל היעד בשפתו של דוד המלך?

המקשים ישיבו לי שאל על היא חברה ישראלית, חברה לאומית, אור לגויים. לאחר אלפיים שנות גלות כיצד יכול המוביל הלאומי של המדינה הלאומית שלא להתאים את לוח הטיסות למועדי ישראל? אולי. על החשיבות שאנשים מקנים לסמלים קשה להתווכח.

הפתרון מבחינתי נמצא דווקא בידיהם של שר האוצר ושר התיירות. יאמצו השניים במהרה מדיניות של "שמיים פתוחים" כמקובל במתוקנות במדינות העולם. הנהגת תחרות בשוק התעופה תאפשר הקמת חברת תעופה כשרה למהדרין, משהו כמו "נתיבי אוויר חול" שתטוס לחו"ל רק בימי חול, תגיש אוכל כשר למהדרין ותשדר את השיעור השבועי של הרב עובדיה יוסף במקום קומדיות אמריקניות מטופשות. אולי תחרות כזאת תוכיח שהחרדים לא כל כך ממהרים לצרוך מוצרים נבדלים משאר הציבור, ואולי – אולי – אם החברה הכשרה תציע דיל טוב במיוחד לפרנקפורט תראו גם אולי אוכל גפילטע פיש ומבקש מהדייל (חלילה לא דיילת) אם נשאר להם עותק של יתד נאמן.

American Jews face dilemma

How should US Jewish community relate to Israel's Arabs?
Yoav Sivan

Ynet News (12 December 06)
11.12.06, 23:23 / Israel Opinion

PM Olmert and six ministers of his government will show their solidarity with American Jewry when attending this week in Los Angeles the General Assembly, the flagship event of the United Jewish Communities in North America. These are good days: In the past, Israelis were used to leaders of the Jewish American community coming over here to show solidarity, yet now almost one third of the Israeli government fly away to provide their support to American Jews, as if there are no more any urgent matters here.

But apart of some snide remarks on the out of the way readiness of Israeli policymakers to mingle with potential donors, the General Assembly is hardly a matter of public attention in Israel, making its way to the back pages of our local newspapers. This is hardly surprising: A recent study sponsored by the Israeli/Middle East office of the American Jewish Committee shows Israeli high-school students to be alarmingly ignorant about history and politics of the Jewish community in the United States.

This year’s GA convenes in the aftermath of the second Lebanon war, and deliberately the GA agenda focuses a great deal on its repercussions. The war provided Israelis with a vivid signal that the American Jewish community is still much needed - or rather, its financial and political resources. An unprecedented amount of USD 350 million has been raised in record time to help out a country in crisis. But the urgency had another effect: It brought to the surface challenging questions about differences of agendas between Americans and Israelis and about the nature of Jewish American solidarity with Israel.

Helping Jews and non-Jews
The vast Arab population in Israel's north was hit hard by the war. Mainstream Jewish organizations had to face the question of how to distribute the money between Jews and non-Jews in need. No more an abstract intellectual dilemma, immediate relief given to non-Jews was quickly followed suit by accusations by some Americans that Jewish money should not be channeled to non-Jewish causes. On the other hand, voices in liberal America echoed the plea by the Israeli Left to change long standing priorities and start helping out the Arabs on a grand scale.

Whatever the compromise reached on how to distribute the funds raised, the major question has only been slightly touched upon: What shape should American Jewish solidarity with Israel take when approximately a fifth of Israel's population is not Jewish?

Two main reasons make this especially a tough call to answer. First, it forces Americans to reflect on their reasons for solidarity with Israel. American Jews seek new paths in which to channel their energy, and they find new symbols to gather round; although in time of distress, as in the recent war, the always prevailing instincts of the clan are still strong enough to convene everybody round the same old bonfire. But when the echoes of the drums fade and become mere reflections of past time glory, the differences in agendas and in values cannot be dismissed.
Secondly, it is a tough call because Israeli society and political institutions have started facing the fact that Israel is not purely Jewish and will never be. It is true, slogans about Arabs enjoying equal rights in the Jewish-democratic state still prevail, but what this equality means and how democracy should manifest itself are yet to be seen.

The invitation of Arab Member of Knesset Nadia Hilou to address a session at the GA regarding “The Impact of the War on Jewish-Arab Relations in Israel” only accentuates the difficulty American Jews face. MK Hilou is a member of the Labor party, the senior partner in PM Olmert’s coalition, and the same party that has just welcomed, albeit halfheartedly, MK Avigdor Lieberman as the minister for strategic threats.

The United Jewish Communities that organizes the GA knows well that it is more appropriate to invite politically correct MK Hilou, an Arab MK from a Zionist party, rather than newly elected minister Lieberman who has constantly called for the denaturalization of Israeli Arabs. However, if American Jewry would like to finally face what it means to show solidarity with Israel today, it should consider making adjustments on the panel. Regretfully, this will give them a much better picture of the situation in Israel after the second Lebanon war.

The writer is LGBT Coordinator of Young Meretz