הוא קוסם!

מ"ישראלי" (29 בינואר 2007):

מעולם לא הבנתי את ההגיון האורי-גלרי בכיפוף כפיות. יש מספיק דברים שבורים בעולם שצריך לתקן אז למה לקחת כפיות שלא חטאו ולא עשו רע לאיש מימיהן ולהפוך אותן לנכות. אבל אני כנראה במיעוט, כפי שתעיד ההצלחה של טקס הכתרת יורש העצר לשושלת גלר המפוארת.

למזלנו, הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת לכל אחד לנסות להתמודד על התואר הנחשק של קוסם העל, ונותנת לכל מי שמכשיר טלפון נייד בכיסו הזדמנות להשפיע על דור העתיד של הקוסמות הישראלית. אפילו מקימים אופרציה מרשימה כדי לבחור במכופף הכפיות הבא, הכוללת צוות שופטים ישראלי ובינלאומי, מוקדי שידור בכל העולם (אפילו באסטוניה מתעניינים בקוסמות העברית), וכמובן הודעות ה- SMSשל כל בית ישראל. אבל מופע האיתנים של בחירת היורש האולטימטיבי לאורי גלר נועד בסופו של דבר להעביר את המסר שאף אם בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, יורש אמיתי לגדול מכופפי הכפיות מאז המצאת הסכו"ם לא יהיה. הולך ופוחת הדור, מכופף כפיות בסדר גודל של גלר לא יקום עוד.

כשברך את המשתתפים אמר להם האורי-גלר "לשלושתכם יש משהו מאורי גלר": האחד ניחן במנהיגות, השני במיסטיקה, השלישי בכריזמה. למרבה הצער לאיש מהם אין המרכיב הסודי, הכוחות על טבעיים, שאורי גלר טוען שניחן בהם. ההכרזה הזאת היתה עילה מוצדקת עבור אגודת הקוסמים הישראלית לכנס את חבריה ולהתנער מהתוכנית.

בלי לגרוע מחשיבות השואו של גלר, מופע אחיזת העיניים המרכזי של השבוע החולף היה דווקא בירושלים במשכן הנשיא. במשך ארבעים דקות בשידור ישיר בטלוויזיה ניסה משה קצב לעשות את הבלתי-אפשרי ולשכנע את כל העולם בחפותו. הרייטינג היה מצוין, האמביציה מרשימה. אם הוא היה מצליח הוא היה יכול להיות זכאי לתואר הגלר הבא. כנראה הבעיה היא שנשיא המדינה, להבדיל משלושת הקוסמים הצעירים שעלו לגמר, לא ניחן במנהיגות, במסטיקה או בכריזמה. נותר להמתין ולראות האם לקצב יש כוחות על טבעיים כדי לשקם את מעמדו הציבורי ואת כבוד משרת הנשיא.

אבל כמו שלתכנית הטלוויזיה המצליחה של גלר יהיה המשך בשנה הבאה, שיהיה לא פחות מרשים’ יומרני ורב פעלולים מהמופע הנוכחי, כך ברור כבר עתה מה הולך להיות מופע הקסמים הבא סביב מוסד הנשיאות. רב קסם שמעון פרס מכין את שואו המאה. הוא יוצא במופע מרהיב כדי לעשות את את מה שאיש לא מאמין שבגדר האפשר - לנצח בבחירות לנשיאות.

Let's not play the 'no talk' game

With Limor Ben-Har

From the Jerusalem Post (15 Januar 2007)

Surprisingly, Syria still occupies the front pages of Israeli newspapers: Talking to Syria, not talking to Syria, making gestures or playing hardball. Prime Minister Ehud Olmert finally articulated a sentence that included he was "willing to talk if…" instead of "never, because...."

Yet the preconditions Olmert has set easily give the impression that he is not too keen on a breakthrough with Syria.

The preconditions seem reasonable enough. Syria is home to Khaled Mashal and a channel for Iranian influence in the region. The catch is that insisting on obvious Israeli goals as conditions to even start talking will ensure we end up with no process and no achievements.

Syrian President Bashar Assad has publicly been calling for peace talks with Israel with no preconditions. This shows that when Arab leaders' unconditional readiness to negotiate comes true, Israeli leaders find themselves helpless.

Israeli policymakers don't like it that Assad expects the Golan Heights as an outcome to negotiations, but Foreign Minister Tzipi Livni says she wants "to know exactly what we are going to get in the end."

Contrary to what we have been led to believe, negotiations are not the end-goal but the process leading to the big moment - the behind-the-scenes work that eventually enables that desired photo-op. And in emotionally-laden conflicts like ours it is impossible to agree on a final draft before actually negotiating it; and it is a mistake to demand to know the closing details from the outset. That is why agreements like the Geneva Accords are unique - they leave no place for circumstantial compromises.

There is, of course, a point in envisioning the endgame, and building a strategy that would get us there. Yet we should allow room for compromise, flexibility and creativity until we reach our goals. And even the goals themselves may change with time. It's unrealistic to know the exact endgame before even starting it.

CONSIDER, for example, Assad's political calculations. Even if he is frank about his peace wishes - and it's hardly self-evident he is - he will not reveal all his cards in the first round. We need a process to discover his intentions. More dramatically, even if Assad enters the game with ulterior motives, the process's political dynamics might put him on a track he did not plan.

How can the peace negotiations proceed? Imagine Israel and Syria agreeing to negotiate without preconditions. The Americans and Europeans vouch for an agreement and pour the economic wherewithal into it. Then the parties go into negotiations, presenting their demands. And then the process can advance in different paths leading to different consequences.

Hypothetical example: A smart mediator might be able to broker a deal in which Israel is willing to give back only part of the land in return for Syria blocking Iran without reaching full peace with Israel, while Syrian motivation is based on a promised improvement in the relations with the United States.

PLAUSIBLE or not, this is only one idea. Many combinations can come up once negotiations actually take place. But for negotiations to stand a chance, they need to be conducted out of the spotlight by negotiators empowered for give and take. Otherwise each side will leak to the press each time the other party agrees to back down, and the fear alone of public opinion will hinder any substantial concession.

We don't want a repeat of the Camp David 2000 scenario, where top politicians and officials met, supposedly behind close doors, while outside those doors the press was ambushing them for pieces of information.

That peace talks with Syria remain on the top of Israel's agenda, hints that prospects for a political initiative are not over yet. Americans and Europeans are not likely to apply pressure on Jerusalem to talk to Syria, so such pressure must come from people like Defense Minister Amir Peretz. It would actually help save his political neck.

Peretz's main problem - or, more accurately, ours - is that his attempts seem directed at the Israeli newspapers rather than at the leaders with whom negotiations should take place.

Agreeing to negotiate is not in itself a compromise, but merely sticking to Israel's traditional position that we are always willing to talk. Let the other party play hard to get. The real negotiations should take place bilaterally between Israelis and Syrians, and not among Israelis over Assad's true intentions.

Granted, once negotiations start, it is hard to guarantee their success. The effort put into the talks could lead to unintended consequences. But we have a responsibility to at least make the effort.

Ben-Har is a graduate student at the Gerald R. Ford School of Public Policy, the University of Michigan. Sivan is the LGBT Coordinator of Young Meretz and of the International Union of Socialist Youth. His Web site is www.yoavsivan.org.

לו הייתי רוטשילד

מ"ישראלי" (15 בינואר 2007)

כל כך קל עבורי לומר במי אני מקנא השבוע. לא כל כך קל בעצם: אני לא יודע את שמו או את פרטיו האישים. כל האינפורמציה שיש לי היא שמושא הערצתי גר בפתח תקווה ושהוא זכה ב- 53 מליון שקל בטוטו. למען הסר ספק, הסיבה לקנאתי היא לא מקום מגוריו באם המושבות כי אם סכום הזכיה הגדול ביותר בתולדות ישראל. 53 מליון שקל. אם אפילו כשממירים את זה לדולרים וליורו זה נשמע הרבה, כנראה שבאמת אפשר להסתדר עם הסכום הזה.

עליי להודות, גם את ההבדל בין לוטו לטוטו אני לא ממש יודע (משהו עם כדורגל?), וכשהייתי בלאס ווגאס לא הימרתי

אף לא בניקל. כנראה שאת ההון האישי שלי אצטרך לבנות לאט לאט בשיטות חלופיות. אבל את המשמעות של המספר 53 מליון אני מבין היטב.

בסכום הזה הייתי יכול לסגור את האוברדרפט בבנק (שלי ושל כל חבריי), לשלם שכר לימוד לאוניברסיטה בשביל לגמור סופסוף את התואר וגם לשדרג את אופניי לדגם משופר. ואם הייתי רוצה להתפרע אוכל לעבור לדירה של ארבעה חדרים במרכז ת"א עם חניה צמודה (לאופניים).

אבל עדיין ישאר כסף לעשות דברים יותר מלהיבים: למשל, להיות ארקדי גדייאמק לרגע ולארגן מסיבות פאר עם ביבי נתניהו, הרי רק ההזמנות מעור התנין יחסלו חלק לא מבוטל מהכסף. או אולי להיות שרי אריסון להרף עין ולקנות בנק במבצע. יש רק בעיה אחת עם הרעיונות האלה: אני עוד עלול להרוויח מהם. מסיבות הראווה החדשות שלי עוד עלולות לסדר לי חסינות בישראל ופנסיה מהכנסת, והבנק שאני מתכנן לקנות, אף על פי שאני סוגר את האוברדרפט שלי מייד, הוא עוד ימשיך להרוויח. ואז במקום להיות תקוע עם 53 מליון שקל, תוך שנתיים יהיו לי, 153 מליון, שאין לי מושג איך לבזבז. ומה אעשה אז? כמה כבר אפשר לשפר את האופניים שלי? או את הדירה?

כסף זה בטח לא דבר רע. לפחות ככה גידלו אותי. אבל בסופו של דבר יש גבול לכמה אפשר להגדיל את המסך של הטלוויזיה ואיכות הפורצלן של השירותים גם היא לא ניתנת לשיפור אינסופי. אמנם לא הייתי מתנגד לקבל 53 מליון שקל, אבל גם הסכום הזה לא יוציא אותי מהמיטה עם השפעת ממנה אני סובל עכשיו.