הקו הירוק תמיד

מ"הצופה" (20 בדצמבר 2006)

המהלך העקבי למחוק את הקו הירוק בא למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינאית בצד ישראל, וייתכן מאוד שהוא גם יצליח. אבל מותו של הקו הירוק עלול להיות גם מותו של הרעיון הציוני.

"כבר ב-1967 החליטה הממשלה שהקו הירוק מת", אמר יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב בדיון של ועדת החינוך של הכנסת שהתקיים אתמול. לאחר דיון סוער החליטה הוועדה להזמין את שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, להסביר בפני הוועדה את החלטתה לסמן את הקו הירוק בספרי הלימוד. למרבה הצער, הצדק עם יו"ר המפד"ל. ומאז שהממשלה החליטה שהקו הירוק מת, מה לא עשו ממשלות ישראל הבאות כדי לוודא שהפלשתינים יסבלו כהוגן – התנחלויות, מאחזים, גדר הפרדה שקורעת בבשרה של הגדה המערבית ושאר המכשירים שהכיבוש הישראלי ידע להמציא. המהלך העקבי למחוק את הקו הירוק בא למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינאית בצד ישראל, וייתכן מאוד שהוא גם יצליח. אבל מותו של הקו הירוק עלול להיות גם מותו של הרעיון הציוני. התנועה הציונית ביקשה להקים מדינה לעם היהודי. למדינה נורמלית יש גבולות ידועים וברור מי הם תושביה. כיום לישראל אין עדיין גבולות ולא ברור מי הם אזרחיה ומה הוא הלאום שלהם. כתוצאה מכך, אנו עלולים למצוא את עצמנו עוד כמה שנים כשבין הירדן לים יש מדינה אחת אותה חולקים שני לאומים. זה לא החזון הציוני.

הקו הירוק הוא קו התייחסות. גם בשמאל לא מציעים את הקו הירוק כגבול הקבע של ישראל. יו"ר מרצ, ח"כ יוסי ביילין, מבקש לקבוע תיקוני גבול משמעותיים לקו הירוק בעת משא ומתן על קו הגבול העתידי של ישראל. הקו הירוק הוא קו ההתייחסות למשא ומתן עם הפלשתינאים. הוא גם קו ההתייחסות לתכניות של התנתקות והתכנסות למיניהן.

כמובן, ההחלטה של שרת החינוך היא פוליטית. החלטות חינוכיות שלהן ממד ערכי הן החלטות פוליטיות, לטוב ולרע. במקרה הזה מדובר אמנם בהחלטה ראויה, בכיוון הנכון, אך בסופו של דבר לא מדובר בעניין משמעותי. סימון במפה לא מתרגם להשפעה פוליטית. הוא בוודאי לא משפיע על השטח.

שרת החינוך יכולה להציג את עמדתה בתקשורת בלהט משכנע והיא יכולה להיכנס לדיון מעמיק עם ועדת החינוך על מפות ועל ספרים ומובטח שהיא תזכה לכותרת נאה בעיתונים ולזמן מסך בטלוויזיה. אף שהוויכוח יישאר בסופו של יום עניין תיאורטי, אמנם עם עומק פילוסופי, אבל ללא השפעה על הגדרות ואפילו לא על הלבבות, אין מתאימה מפרופ' תמיר, הפילוסופית המוערכת מבין חברי הכנסת, לנהל ויכוח פילוסופי. אולם בישראל מדיניות לא נקבעת במסדרונות משרד החינוך אלא במשרד הבטחון. וקל לראות ששר הבטחון, ח"כ עמיר פרץ, לא מאזין לשרה הבכירה ממפלגתו, שכן רק לאחרונה התבשרנו שהוא אינו ממהר לפנות מאחזים לא חוקיים. מהבחינה הזאת השר הבכיר בעבודה הוא ממשיך דרכן הנאמן של ממשלות ישראל, שכפי שהצביע נכונה ח"כ אורלב, מנסות בשיטתיות להרוג את הקו הירוק.

הסימון של האטלסים לא ישנה את המפה הפוליטית. עוללים זכים לא ישנו את דעתם הסדורה על הפוליטיקה של המזרח התיכון, מפני שבמפה הראשונה אותה יראו מימיהם יהיה קו בין כפר סבא לקלקיליה. אגב, עם רמת לימודי הגאוגרפיה בישראל קרוב לוודאי שהתלמידים בכלל לא יגיעו לעמוד בו מסומנות המפות השנויות במחלוקת. אבל כתרגיל ביחסי ציבור – להקסים את השמאלנים ולהרגיז את הימנים – שרת החינוך הוכיחה מיומנות פוליטית שוודאי צריכה להילמד בבתי הספר.

הכותב הוא פעיל בצעירי מרצ. לתגובות: www.yoavsivan.org

נתיבי אוויר חול

מ"ישראלי" (13 דצמבר 2006)

עוד לפני שהציבור החרדי הכריז על החרם על אל על נמנעתי מלנסוע בחברת התעופה הישראלית. אם אני יכול להגיע לפרנקפורט עם חברות אחרות בלי שנסיעתי תהיה הצהרה פוליטית, בלי שאהיה נדרש להרגיש סנטימנטים מיוחדים מהעברית המתנגנת בפיהם של צוות הדיילים המסור, אז מה טוב.

הכרזת החרם הזאת מבהירה לי למה בדיוק מדוע אני מעדיף לראות את הסרט הכאילו משעשע ולהתאמץ לחתוך את החביתה כאשר הדיילים מדברים אליי דווקא בגרמנית. שכן, בסופו של דבר קשה לחשוב על חרם יותר ילדותי מהנסיון הנוכחי של ציבור חרדי להסב את כוחו הצרכני להשגים פוליטיים.

זהו חרם ילדותי שכן הציבור החרדי בוודאי אינו נמנע בהמוניו מלנסוע בחברות זרות, שמחללות שבת כמעשה שגרה. עובדה היא שאלה שמחרימים את אל על לא נמנעים בשל כך מלטוס לחו"ל. הם פשוט טסים בחברות אחרות, משוקצות לא פחות. לא אחת נאלצתי להמתין לא מעט בלופטהנזה ודומותיה עד שמנת האוכל הגיעה אליי וזה מכוון שחצי מנוסעי המטוס קיבלו מנות "גלאט כושר" לפניי. ההמתנה למזון הפיגולים שלי דווקא משמחת אותי מפני שהיא מוכיחה לי שבדברים עקרונים כמו מזון כשר צריך ואפשר למצוא פתרונות שמקובלים על כל הצדדים.

מ"ישראלי" (13 בדצמבר 2006)

אבל אם חברות זרות למהדרין, שמקפידות לטוס בשבת מנוחה, הן טובות מספיק לקהל הקודש, למה דין שונה לאל על? רק מפני שהקברניט יודע לפרט את מזג האוויר בנמל היעד בשפתו של דוד המלך?

המקשים ישיבו לי שאל על היא חברה ישראלית, חברה לאומית, אור לגויים. לאחר אלפיים שנות גלות כיצד יכול המוביל הלאומי של המדינה הלאומית שלא להתאים את לוח הטיסות למועדי ישראל? אולי. על החשיבות שאנשים מקנים לסמלים קשה להתווכח.

הפתרון מבחינתי נמצא דווקא בידיהם של שר האוצר ושר התיירות. יאמצו השניים במהרה מדיניות של "שמיים פתוחים" כמקובל במתוקנות במדינות העולם. הנהגת תחרות בשוק התעופה תאפשר הקמת חברת תעופה כשרה למהדרין, משהו כמו "נתיבי אוויר חול" שתטוס לחו"ל רק בימי חול, תגיש אוכל כשר למהדרין ותשדר את השיעור השבועי של הרב עובדיה יוסף במקום קומדיות אמריקניות מטופשות. אולי תחרות כזאת תוכיח שהחרדים לא כל כך ממהרים לצרוך מוצרים נבדלים משאר הציבור, ואולי – אולי – אם החברה הכשרה תציע דיל טוב במיוחד לפרנקפורט תראו גם אולי אוכל גפילטע פיש ומבקש מהדייל (חלילה לא דיילת) אם נשאר להם עותק של יתד נאמן.

American Jews face dilemma

How should US Jewish community relate to Israel's Arabs?
Yoav Sivan

Ynet News (12 December 06)
11.12.06, 23:23 / Israel Opinion

PM Olmert and six ministers of his government will show their solidarity with American Jewry when attending this week in Los Angeles the General Assembly, the flagship event of the United Jewish Communities in North America. These are good days: In the past, Israelis were used to leaders of the Jewish American community coming over here to show solidarity, yet now almost one third of the Israeli government fly away to provide their support to American Jews, as if there are no more any urgent matters here.

But apart of some snide remarks on the out of the way readiness of Israeli policymakers to mingle with potential donors, the General Assembly is hardly a matter of public attention in Israel, making its way to the back pages of our local newspapers. This is hardly surprising: A recent study sponsored by the Israeli/Middle East office of the American Jewish Committee shows Israeli high-school students to be alarmingly ignorant about history and politics of the Jewish community in the United States.

This year’s GA convenes in the aftermath of the second Lebanon war, and deliberately the GA agenda focuses a great deal on its repercussions. The war provided Israelis with a vivid signal that the American Jewish community is still much needed - or rather, its financial and political resources. An unprecedented amount of USD 350 million has been raised in record time to help out a country in crisis. But the urgency had another effect: It brought to the surface challenging questions about differences of agendas between Americans and Israelis and about the nature of Jewish American solidarity with Israel.

Helping Jews and non-Jews
The vast Arab population in Israel's north was hit hard by the war. Mainstream Jewish organizations had to face the question of how to distribute the money between Jews and non-Jews in need. No more an abstract intellectual dilemma, immediate relief given to non-Jews was quickly followed suit by accusations by some Americans that Jewish money should not be channeled to non-Jewish causes. On the other hand, voices in liberal America echoed the plea by the Israeli Left to change long standing priorities and start helping out the Arabs on a grand scale.

Whatever the compromise reached on how to distribute the funds raised, the major question has only been slightly touched upon: What shape should American Jewish solidarity with Israel take when approximately a fifth of Israel's population is not Jewish?

Two main reasons make this especially a tough call to answer. First, it forces Americans to reflect on their reasons for solidarity with Israel. American Jews seek new paths in which to channel their energy, and they find new symbols to gather round; although in time of distress, as in the recent war, the always prevailing instincts of the clan are still strong enough to convene everybody round the same old bonfire. But when the echoes of the drums fade and become mere reflections of past time glory, the differences in agendas and in values cannot be dismissed.
Secondly, it is a tough call because Israeli society and political institutions have started facing the fact that Israel is not purely Jewish and will never be. It is true, slogans about Arabs enjoying equal rights in the Jewish-democratic state still prevail, but what this equality means and how democracy should manifest itself are yet to be seen.

The invitation of Arab Member of Knesset Nadia Hilou to address a session at the GA regarding “The Impact of the War on Jewish-Arab Relations in Israel” only accentuates the difficulty American Jews face. MK Hilou is a member of the Labor party, the senior partner in PM Olmert’s coalition, and the same party that has just welcomed, albeit halfheartedly, MK Avigdor Lieberman as the minister for strategic threats.

The United Jewish Communities that organizes the GA knows well that it is more appropriate to invite politically correct MK Hilou, an Arab MK from a Zionist party, rather than newly elected minister Lieberman who has constantly called for the denaturalization of Israeli Arabs. However, if American Jewry would like to finally face what it means to show solidarity with Israel today, it should consider making adjustments on the panel. Regretfully, this will give them a much better picture of the situation in Israel after the second Lebanon war.

The writer is LGBT Coordinator of Young Meretz

The gay question and the Jewish question

From Haaretz.com (10 December 2006)

The recently published "Forward Fifty" list of the most influential members of the American Jewish community for 2006 should remind us again how pivotal is the LGBT (lesbian, gay, bisexual and transgender) community to the agenda of the Jewish community in America: The word "gay" appears in five different entries, making the acceptance and inclusion of LGBT people the bench mark of advancement and relevance for Jewish institutions. It should also remind us of the distance, in political concepts and not merely in miles, between the Jewish communities of America and Israel.

Last Wednesday provided another example of the widening gap between the world's two biggest Jewish communities, and showed the American Jewish establishment is way ahead of the Jewish State in seriously addressing the status of homosexuals in Jewish life. At the same time as the Conservative Movement's Committee on Law and Standards reached its groundbreaking decision of recognition of same-sex union and on the ordination of openly gay rabbis, the Knesset voted against the registration of same-sex couples who were married abroad.

The Conservative Movement, the second biggest Jewish denomination in America, is not the first to tackle the "gay question," socially and halakhically. The Reform Movement had already humanized the LGBT community: Reform rabbis perform marriages of same-sex couples as a matter of routine. Fifteen Jewish LGBT congregations flourish in North America. Indeed, it is the Jewish religious leadership in America that shows readiness to tackle questions today's world brings about, rather than hide away behind the pretext that morals cannot evolve.

While the Committee on Law and Standards and the Conservative Movement are engaged in a fierce controversy over the gay question - and controversies are the cornerstone of Jewish thinking - we are not likely to hear Conservative rabbis say "homosexuals are completely evil," as Rabbi Ovadia Yosef, former chief rabbi of Israel and spiritual leader of Shas, said. Never mind the explicit call of some Israelis for violence against gays and lesbians.

The appointment of Arnold Eisen, who was strongly associated with the call for halakhic acceptance of LGBT people, as chancellor of the Jewish Theological Seminary in New York, the Conservative Movement's flagship educational institute, proves to the Israeli LGBT community that a Jewish religious establishment can speak in a very different tone from that of the Israeli rabbinic establishment. While the pro-gay opinion was accepted by the Committee on Laws and Standards, so were two opposing opinions; consequently individual synagogues should decide upon their own practice. But clearly we will not hear in America harsh homophobic exclamations (as you do in Israel) in the very heart of the Jewish establishment.

The Orthodox monopoly in Israel competes with itself in raising the bar of ignorance and extremism among religious circles. Homophobic expressions have an influential public dimension, as we have so readily witnessed in the events that preceded the Jerusalem gay pride parade, but hardly any halakhic significance, as they do not reflect any attempt to tackle questions regarding homosexuality within a sincere and thoughtful discourse. Considering homosexuality within a framework of halakhic discussion requires, first and foremost, respect for every human being as a creation in the image of God and recognition of one's identity, needs and distress. Regretfully, when Deputy Prime Minister Eli Yishai (Shas) shares whenever he can his view on LGBT people - "gays and lesbians are sick people" - he actually admits that for him homosexuality is a disease whose treatment should remain within the domain of medical science rather than the domain of halakha.

But the "gay question" is only one example of the distance between the communities on two sides of the ocean. While in Israel's closed society the Jewish religious establishment flourishes due to governmental nourishment, in America the liberal competition of ideas raises difficulties while it introduces vitality into Jewish life, which Israeli Jews can only envy. For Israelis it is so much easier to see America's shortcomings rather than its advantages, so clearly exemplified by Zeev Bielski, chairman of the Jewish Agency, who preferred to look dismissively at U.S. Jews and predict their approaching end, when speaking to a Jerusalem Post reporter at the GA. Indeed, poor connection between Israeli and American Jewish communities is routine. Only a week ago the American Jewish Committee sent an especially grave letter to Prime Minister Ehud Olmert, condemning Chief Rabbi Shlomo Amar's Conversion Bill, stating "the proposal is an unacceptable attempt to delegitimize the Judaism of the majority of American Jews."

The strong secular tendencies among liberal society in Israel help us forget where the importance of religious pluralism lies. It sometimes seems the campaign for Israel's recognition of non-Orthodox Jewish movements can be summed up in the promotion of alternative bar mizvah ceremonies or egalitarian weddings that might have a stronger appeal to Israeli society at large rather than the Orthodox defaults. The ongoing debate in the Jewish religious establishment in the U.S. regarding the involvement of the LGBT community in Jewish life highlights its importance in integrating Israel in the halakhic revival that is taking place in the new Babylonian Nehardea and Pumpedita overseas.

Yoav Sivan is LGBT coordinator of Young Meretz and of the International Union of Socialist Youth. His Web site is www.yoavsivan.org

Israeli minister makes Borat look tolerant

From PinkNews (December 2006):

IT IS questionable whether allowing Borat onto our screen is tolerable. However there is little doubt that allowing the Israeli version of the infamous Kazakh journalist, Deputy Prime Minister Eli Yishai, in the political arena is not.

While Borat can be excused for using the worst stereotypes as a means to unveil prejudices, minister Yishai uses the worst homophobic lingo to get media attention.

It is morally unacceptable. Whatever standards we expect from journalists, fictitious or not, we cannot tolerate from highranked politicians.

The New York Times recently quoted Mr Yishai as saying: "If it was up to me, I would send the
gay community, who insisted on celebrating in Jerusalem, to Sodom and Gomorrah." He has
repeatedly said that "gays and lesbians are sick people."

Mr Yishai also appealed to the Supreme Court not to allow the Pride in Jerusalem, while comparing the pride parade to a terror attack.

Mr Yishai, the leader of Shas, the biggest Jewish orthodox party in parliament, considers
homophobia a religious tenet.

Although he’s hardly the sole hardliner of gay bashing in Israel,
his senior position should make him a target for political action. In his capacity as Minister for
Industry and Trade he travels the world seeking to promote Israeli economic interests.
Next time the minister shows up in London don’t let his metrosexual looks deceive you,
behind his meticulously tailored Armani suits and smooth talking you will find a political leader who thinks that you and I are terrorists because we are gay.

Yoav Sivan is an Israeli political activist.